יומן האליפות של הלוחמים / יוסי ברקלי

(מסן פרנציסקו)

שבע בום!

בסוף משחק ארבע, עזבה הסדרה את מחוזות הכדורסל והפכה להיות מאבק רצונות, קרב על כבוד.

בכדורסל גולדן סטייט ניצחה, הובלה של 3 – 1 לפי תסריט ברור, דומיננטיות וניצנים של שאננות או לפחות משחק באינטנסיביות ממוצעת.

ובסוף המשחק הרביעי לברון נשבר, אני לא יודע אם לברון תכנן להוציא מהכלים מישהו מהלוחמים או שפשוט נמאס לו מההשפלות, אבל בסוף משחק ארבע הוא חיפש עם מי לריב, על מי להוציא את התסכול העמוק.

ההרחקה של גרין היא נקודת המפנה כמובן. בהמון רמות. הרמה המקצועית – ברורה. ברמה המנטלית, הלידה בעצם אמרה ללברון: "שמע, מצטערים שהתחלנו לשרוק לך צעדים, מצטערים שהמלכנו אחרים מלבדך, נעשה לך מחווה ונוציא את גרין". וזה חיזוק מנטלי רציני לדעת ששוב, הליגה מאחוריך. ברמה המנטלית (2), ההרחקה פתחה מלחמת טארש שכללה שחקנים ואוהדים והכניסה את לברון למוטיבציה מיוחדת.

ולפני המשחק של אתמול , למרות התבוסה, הלוחמים הגיעו שאננים – כאילו חזרתו של גרין מספיקה ולא צריך גם לשחק כדורסל. והחזרה הזו, האמונה הזו שעם גרין הכל מסתדר – השמירה על לברון הרמטית, הצבע חסום והתקשורת ההתקפית חוזרת – האמונה הזו עיוורה את הקבוצה.

ועכשיו לכמה נקודות:

• אכזבת ענק עד עכשיו מסטיב קר. משהו תקוע וקר נראה אובד עצות.
• שלשות. אולי שכחנו אבל רוב השלשות, גם המטורפות, שהקבוצה קולעת באות אחרי הנעת כדור מעולה. הנעת הכדור הזו מתה. אין נקודות בצבע ממנה, אין זרם של המשחק לטובת השלשות. הפגזות מהשלוש זה מכוער ולא יעיל. תוחזר הנעת הכדור!
• בוגוט. כמה שהוא חשוב. מגן על הטבעת בחסד, חכם בשמירה.
• אם קרי לא מתפוצץ במשחק שבע הוא ימצא את עצמו במקום שלברון היה – קרי: כוכב עם שאלות לגבי האופי. רק שלברון הוכיח את עצמו למעלה מעשור.
• בארנס. אחי איפה אתה (1)
• לאב. אחי איפה אתה (2)
• שיפוט. לא מבריק אבל בהחלט לא מכריע משחקים. נותנים להרביץ ואני, אולד סקול שכמוני, נהנה.

יותר מהכל – לברון ג'יימס, השחקן שמשרעת הרגשות שהוא מעורר משתווה אולי לטראמפ והילרי, פשוט גידל אופי אדיר החל מסוף משחק ארבע. כדורסל תמיד היה לו וברגע שהתווסף הסוויצ' בראש, הכל אפשרי.

הימורים: אני לא נותן לעובדות לבלבל אותי – הלוחמים מתפוצצים, קרי קולע חמישים ברבע השני.

היה אחלה!